משנת ארץ ישראל על משנה מכשירין ו׳:ה׳

5 תולדות למים – המונח "תולדות" מוכר מהלכות שבת. כפי שהסברנו שם פ"ז מ"ב אין למעשה הבדל בין אב המלאכה לתולדות, ורשימת ל"ט אבות מלאכה היא סידור ספרותי בלבד. גם בהקשר שלנו תולדה דינה כאב, והכוונה למשקה שהוא כעין המשקים המטמאים. וכל ההבדל נובע מהרצון להציג רשימה כללית שבה שבעה פריטים, והמספר שבעה הוא כאמור בעל משמעות, אף שלמעשה יש בה יותר פריטים. כל המנויים להלן דומים למים, ונאסרו כמים. היוצא מן העין – דמעות, מן האוזן – הפרשות של האוזן, ומן החוטם – נזלת, מן הפה – רוק. בנושא זה נחלקו כנראה רבי מאיר ורבי יהודה ראו פירושנו לכלים פ"ח מ"י. מי רגלים בין גדלים בין קטנים – שתן וצואה, לדעתו ושלא לדעתו – "לדעתו" מקביל ל"רצונו" ומי הרגליים טמאים, ולכן מטמאים לרצון ושלא לרצון, כמו במשנה ח להלן. אפשר גם ש"לדעתו" משמעו שאין זה משנה אם הנוזלים הופרשו לרצונו, אבל חשוב שהם יינתנו על המזון מרצון. הפירוש הראשון פשוט יותר, אך מבחינה סגנונית המעבר מ"רצונו", שהוא המונח התדיר, ל"לדעתו", הוא יוצא דופן. הוא מעיד על עריכה אחרת, ואמנם המונח "דעת" מופיע בהקשרים הלכתיים רבים, אך בהכשר טומאה משתמשים רק במונח "לרצונו".

6 תולדות לדם – סתם דם הוא דם אדם, ואולי גם דם נידה להלן מ"ו, וכל השאר הם תולדותיו. כך פשוטה של משנה, ובמדרשים התחבטויות שונות בנושא. דם שחיטה בבהמה ובחייה ובעופות הטהורין – אבל דם בהמה טמאה אינו מטמא, ודם הקז – דם שיצא מהקזה. הקזה הייתה רפואה מקובלת בעולם הקדום. השתמשו בה בכל מקרה של רפיון גוף, והיא גרמה לזירוז המערכות ולרענון. לסוגים רבים של מחלות הייתה ההקזה כמובן מכה לגוף וגרמה לנזק, ברם כל העולם הקדום לא הכיר מספיק את המערכת הגופנית וההקזה נחשבה לרפואה מועילה עד לעת המודרנית איור 31. אפשר שהמשנה מדברת על דם בהמה, כהמשך לפתיחת המשנה, או על דם אדם, או אולי על שניהם. לשתייה – בדרך כלל דם ההקזה נשפך לרצפה, ואז אין הוא מכשיר לטומאה משום שהנוזל צריך להיות בכלי ראו פירושנו לפ"ד מ"ו. לכן רק אם תכנן לתת את הדם לשתייה

7 איור 31א. כוס הקזה, מוזאון בון. צילמה ח' ספראי ז"ל.

8 לכלב שמר את הדם בכלי, והוא מכשיר לקבל טומאה. ההסבר אינו פשוט, שכן צריך היה להוסיף מגבלה זו "לשתיה" או "בכלי" גם בדם רגיל. ר"ש פירש שרק דם היוצא לאכילה מכשיר לטומאה, ולא דם הקזה לרפואה, ברם קשה להאמין שמישהו ייתן מדמו לאכילת חיה או אדם אחר. גם הפירוש שהצענו קשה משום שגורם הכלי לא נזכר כלל, ואם היו מתחשבים בו צריך היה להזכירו במפורש. בתוספתא שנביא להלן נזכר מרכיב זה, ונדון בו להלן. לדעתנו הביטוי "דם הקז לשתיה" אכן אינו רֵאלי, הוא בא בניגוד ל"דם הקז לרפואה" הנזכר להלן במשנה ז. כל שרצתה המשנה הוא לעמוד על הדין העקרוני, שבהקזה לרפואה אין הדם מטמא. הביטוי "לשתיה" בא רק בניגוד לרפואה, אך כשלעצמו הוא תאורטי.

9 על כן דומה שאין למצוא להלכה הסבר משפטי, אלא דם מטמא מכשיר לטומאה, ודם היוצא לרפואה אינו מכשיר ואין לכך הסבר משפטי, ובמבוא הרחבנו בכך.

10 בתוספתא שנינו: "1. דם השחין, ובעביות ותמצות בשר ומי פירות והמלח שנמתחו בכתב יד וינה "נמחתו", מטמאין ולא מכשירין. 2. מי רגלי בהמה לא מטמאין ולא מכשירין. 3. אמר רבי יוסי ברבי יהודה, קבלן בכלי הרי הן מכשירין. 4. אמר רבי יוסי אמר לי אונימיס אחיו של יהשע הגרסי, השוחט את העורב להתלמד בה דמו מוכשר, ורבי אליעזר אומר כל דם השחיטה לעולם מוכשר. 5. דם המת מטמא בכל שהוא, דברי רבי מאיר, ורבי יוסי אומר ברביעית. אמר רבי, נראין דברי רבי מאיר בטומאה קלה לטמא אחד ולפסול אחד ודברי רבי יוסי בטומאה חמורה לטמא שנים ולפסול אחד" פ"ג הי"ג-הי"ד, עמ' 676. המשפט הראשון מפרט כמה סוגי דמים. המשפט השני מוציא את רגלי הבהמה מכלל שבעת המשקים. המשפט השלישי מתייחס ללמי רגליים של בהמה 2 או לכל הרשימה, והוא מתייחס לצורך בכלי, צורך שהמשנה מתעלמת ממנו, כפי שאמרנו. המשפטים הרביעי והחמישי עוסקים בפרטים משניים. הסידור בצורת רביעייה מתאים למשנה הבאה.

11 מי חלב כחלב – המשנה בפסחים פ"ג מ"א מגדירה ש"כותח הבבלי" אסור בפסח כי הוא חמצי. מדובר בפת מאיכות גרועה ביותר שעיקרה היה לחם מעופש או פת קיבר שהושרתה ברוטב. בירושלמי מסבירים את מרכיבי הכותח מעט אחרת: "דו יהיב ביה מלמולין דליש" פסחים פ"ג ה"א כט ע"ד – הוא נותן בתוכה מלמולין שלש. הכוונה כנראה לפירורי בצק הנדבקים ליד בזמן לישת הלחם. את השאריות הללו השרו ברוטב, וזהו המרכיב החמצי האוסר את הכותח הבבלי. את הכותח הכינו כדי לאסוף שומן מתבשיל נוזלי, ואולי גם לאכילת כלבים ועניים.

12 הבבלי על אתר מגדיר את הכותח הבבלי וקובע שיש בו שלושה מרכיבים: "נסיובי דחלבא... מילחא... קומניתא דאומא" פסחים מב ע"א. לא כל המונחים ברורים. המרכיב הראשון הוא נסיוב של חלב, וברור שזה תוצר משני של החלב. רש"י מפרש "מישגא", ולפי ההקשר נראה שהכוונה למי גבינה, כלומר מה שנשאר מהחלב לאחר שהתקשה לגבינה. מים אלו יש בהם מעט חלב, ומובן מדוע הם מובאים כדוגמה לחלב שיש מקום לראותו כ"פחות חלבי". מסתבר שמי גבינה אלו הם "מי חלב" שבמשנתנו. הם כחלב לעניין הכשר טומאה משנתנו, אך המבשל בשר במי חלב פטור תוס', חולין פ"ח ה"י, עמ' 508. הבבלי מתרץ שלעניין הכשר הוא מטמא ולעניין בישול איננו אסור חולין קיד ע"א. החלוקה נראית הגיונית, אך גם ייתכן שזו דרכו האופיינית של התלמוד ליצור התאמה בין המקורות, ולא אחת התאמה זו מלאכותית בלבד. מכל מקום זה מוצר משני של החלב, ויש בו מעט שאריות חלב. המדרש דורש: " 'זכו נזיריה משלג צחו מחלב'. אלו שהיו שותין מי חלב" איכה רבה, פרשה ד ז, עמ' 146. אם כן, מי החלב הם מאכל דל המתאים למסתגפים.

13 והמוחל כשמן – "מוחל" או "מוהל" הוא הנוזל הנסחט מהזית ומכיל כ-75% מים ו-25% שמן לערך, תלוי בטיב שמן הזית ובמידת ההשקאה שספג העץ. בהמשך לתהליך הסחיטה סיננו את המוחל מהשמן. עשו זאת בדרך פשוטה: הניחו לנוזל לזמן מה, השמן הקל עלה למעלה, והמים נותרו למטה. שאין המוחל יוצא ידי שמן – הכתיב בכתב היד אינו נהיר, וכך כנראה יש לגרוס בו, וכן ביתר עדי הנוסח מל , מנ , מפ , פב : "ידי שמן". משנת טהרות קובעת שזיתים שלא נגמרה מלאכתם "והמוחל היוצא מהן טהור" פ"ט מ"ב; בשלב זה הפרי אינו מקבל טומאה ולכן גם המוחל טהור. כנראה על כך מוסיפה התוספתא: "רבי יעקב אומר מוחל משקה הוא, ומפני מה טהרו מוחל היוצא מן הזיתים עד שלא תגמר מלאכתו? מפני שאין אדם רוצה בקיומו, ורבי שמעון אומר מוחל מי פירות הוא" פ"י ה"ב, עמ' 671; בבלי, שבת קמד ע"ב. אם כן לדעת רבי יעקב המוחל הוא אמנם משקה, אבל עד גמר מלאכה זהו משקה שלא לרצון, ורק לאחר גמר המלאכה הוכשרו הזיתים לקבלת טומאה. גם המוחל לא הוכשר לקבל טומאה, ואינו מכשיר לקבל טומאה. אינו מכשיר משום שבעל הזיתים אינו מעוניין בו אף שכמובן הוא יודע שסחיטת הזיתים תוציא את המוחל, ואינו טמא בעצמו משום שאין לו גמר מלאכה. לדעת רבי שמעון מוחל הוא כמי פֵרות ומי פרות אינם אחד משבעת המשקים, כפי שעולה ממקורות רבים כגון משנה, תרומות פ"ה מ"א-מ"ג, ועסקנו בכך לעיל. כאמור לעיל רבי אליעזר חולק על כך ומשנתנו כרבי יהושע בתרומות שם. משנתנו מכשירין קובעת בפשטות שמוחל הוא כשמן, והיא כדעת חכמים במשנת טהרות ורבי יעקב בתוספתא, וחולקת על רבי שמעון שם.

14 דברי רבי שמעון – כאמור לעיל במשנת טהרות מובאת מסורת אחרת בדברי רבי שמעון. רבי מאיר אומר אף על פי שאין עמו שמן – מדברי רבי מאיר עולה שהמוחל טמא משום שהסינון אינו מושלם, וזהו "אין יוצא מידי שמן", כלומר נשאר מעט שמן במי המוחל. מניסיוננו מי המוחל מסריחים, אינם ראויים לשתייה, ומלאים בכתמי שמן. בסינון קפדני אפשר כמובן להוריד את כל כתמי השמן, אך אף אם כל כתמי השמן נוקו הטעם המעורבב של השמן במים דוחה. בפועל, לפחות בכפר הערבי המסורתי שבו בדקנו את הדברים, המוחל עם שאריות השמן שימש לדישון, ולא סונן בצורה מוחלטת. רבי מאיר רואה במוחל שמן ומכשיר לקבל טומאה, ורבי שמעון סבור שהוא כשמן רק כשלא סונן עד הסוף. בדרך זו אפשר גם לתרץ את הסתירה בדברי רבי שמעון במשנת טהרות לעומת משנתנו, שבמשנת טהרות מדובר בשמן שסונן בצורה קפדנית ובמשנתנו בשמן שסונן חלקית ברמה רגילה. זה תירוץ ברוח המתאמת של הבבלי, אך לכאורה איננו פשט המשנה שם טהרות, שכן האבחנה המוצעת אינה מופיעה כלל במשנת טהרות. ברם האבחנה מופיעה גם במשנה הבאה במסכת טהרות פ"ט מ"ג ולפיכך יש לראותה כפשט המשנה בטהרות.

15 כן שנינו שם בטהרות: "נגמרה מלאכתן, הרי אלו מוכשרין. נפלו עליהן משקין טמאין, המוחל היוצא מהן, רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. אמר רבי שמעון לא נחלקו על המוחל היוצא מן הזיתים שהוא טהור, ועל מה נחלקו על היוצא מן הבור, שרבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין" פ"ט מ"ג, והתוספתא מסבירה: "ומפני מה אמרו מוחל היוצא מעיקת בית הבד טמא? לפי שאי אפשר לו לצאת ידי צחצוחי שומן. מוחל היוצא מן השמן טמא, מן המעטן טהור. כינסו ועשאו עיקל טמא" טהרות פ"י ה"ג, עמ' 671. אם כן לדעת רבי שמעון המוחל עצמו טהור תמיד כמי פרות, אבל יש בו מעט שמן ולכן הוא טמא. מכל מקום אם כינסו זיתים שנכבשו לכבישה נוספת ודאי שהמוחל היוצא מהם טמא, כיוון שיש בהם שמן.

16 דין מוחל

17 בסוגריים השלמת הלכות שאינן מפורשות במשנה

18 רבי שמעון מהלך בשיטת רבי אליעזר, ומנמקה במשנה הקודמת בכך שמוחל הוא כמי פרות.

19 מעתה עלינו לסכם את דין המוחל. מעמדו של המוחל בפרט, ושל מי הפרות בכלל, כ"משקה", קשורה לשתי שאלות. האחת היא האם הוא משקה המכשיר לקבל טומאה, כלומר אם שטף פרות במוחל האם הם מקבלים טומאה או לא, והשנייה היא האם המוחל הוא משקה או אוכל, וזאת לעניין טומאת משקין וטומאת אוכלין. שתי השאלות אמנם נפרדות, אך כבר המשנה מחברת אותן כפי שראינו במשנת תרומות: "דבש תמרים, ויין תפוחים, וחומץ סתוניות, ושאר כל מי פירות של תרומה, רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר. ורבי אליעזר מטמא משום משקה. אמר רבי יהושע לא מנו חכמים שבעה משקים כמוני פטמים, אלא אמרו שבעה משקין טמאים ושאר כל המשקין טהורין" פי"א, מ"ב. דין המוחל עצמו לא נזכר במשנת תרומות, והוא אמנם איננו משבעת המשקים, אך במשנתנו הוא מוצג כתולדת שמן.

20 בפרק ט במשנת טהרות שתי משניות העוסקות במוחל. האחת מ"ב מוסברת על ידי חכמי דור אושא כעומדת לדעת הכול. לפי הסבר אחד המוחל תמיד משקה כרבי אליעזר, ורק במקרה זה אין הוא מכשיר לקבל טומאה, כיוון שאינו לרצון, ולפי ההסבר השני מוחל הוא כמי פרות, ומשמע שאינו משקה, כדעת רבי יהושע. כך או כך, המוחל טהור במקרה זה. במשנה ג מוצגת המחלוקת כעקרונית יותר: רבי אליעזר לשיטתו מטמא מוחל כמשקה, חכמים הם רבי יהושע ומטהרים, ורבי שמעון אומר שלדעת הכול המוחל הראשון טהור, והמחלוקת רק על המוחל מהכבישה הסופית.

21 משנה א באותו פרק טהרות פ"ט מ"א מניחה שלכל הדעות בית שמאי ובית הלל כאחד זיעת המעטן מכשירה לקבל טומאה. בדיוננו במשנה א הבאנו את הירושלמי המדגיש שזה לשיטת רבי מאיר שהמוחל הוא משקה לכל דבר שיטת רבי אליעזר לעיל, ברם מבחינה רֵאלית "זיעת המעטן" כוללת מוחל ושמן כאחד, ואמנם המוחל הוא רוב המשקה, אבל יש בו גם שמן ממש. הירושלמי תרומות פי"א ה"ב, מז ע"ד מסביר את משנת טהרות כרבי מאיר, אך זה רק אחד ההסברים, ומי שסבור שמוחל אינו משקה יבחר בהסבר השני בירושלמי שם.

22 בסוגיה אחרת בירושלמי מתנהל דיון נוסף על המוחל: "חברייא בשם רבי לעזר: מודה רבי ליעזר לחכמים במשקה סרוח מעיקרו, שהוא טמא. והתנינן 'המוהל היוצא מהן רבי ליעזר מטהר וחכמים מטמאין'? רבי אילא בשם רבי לעזר, מודה רבי ליעזר לחכמים במי ים הגדול, שאפילו הן סרוחין התורה קרא אותן מים: 'ולמקוה המים קרא ימים'. רבי יעקב בר זבדי בשם רבי אבהו, מודי רבי ליעזר לחכמים במי תרדין ובמי שלקות שאינן מכשירין. רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי, אם יאמר לך אדם 'שמונה משקין הן', אמור לו הרי טל ומים מין אחד הן ומנו אותן חכמים שנים, אילו הוה לון חורן לא מנוניה? ואין הוה חורן לא הוה מנוניה" תרומות פי"א ה"ב, מז ע"ד.

23 רבי אליעזר אמר שמשקה סרוח מטמא, והסוגיה מתקשה: הרי מוחל לדעתו טהור! עוד בהמשך שם רבי יוחנן מדגיש שיש רק שבעה משקים טמאים ולא יותר זו טענתו של רבי יהושע במשנת תרומות. רבי יוחנן מדגיש שאילו היה משקה שמיני ניתן היה לצמצם את הרשימה, לאחד את המים עם הטל, להוסיף את המוחל או מי פרות ועדיין לשמור על המבנה של שבעה משקים. רבי יוחנן שואל שאלה רטורית: אילו היה משקה נוסף לא היו מונים גם אותו? הסוגיה מסכמת שלא כך הוא, אלא גם אילו היה משקה נוסף לא היו מונים אותו, אלא שומרים על המספר שבעה. בלשוננו: המספר שבעה נקבע בגלל חשיבותו הסמלית והספרותית הטיפולוגית, ואיננו באמת מניין המשקים אלא צורת סידור ספרותית. כלומר, רשימת שבעה המינים אינה אלא רשימה מייצגת והמספר שבעה הוא משמעותי, ולא רצו לחרוג ממנו אף על פי שיש משקים נוספים.

24 דם השרץ כבשרו מטמא – הנוגע בו נטמא כנוגע בשרץ, ואינו מכשיר – דם שרץ אינו תולדת דם שבמשנה. אין הסבר הגיוני להלכה זו; וכי למה דם בהמה יכשיר ודם שרץ לא יכשיר? ואין לנו כיוצא בו – עוד חומר שמטמא בעצמו אך כשהוא נוזל אין הוא מכשיר. התוספתא חולקת ומוסיפה פרטים נוספים. בתוספתא שכבר ציטטנו שנינו: "דם השחין ובעביות ותמצות בשר ומי פירות והמלח שנמתחו בכתב יד וינה "נמחתו" מטמאין ולא מכשירין..." פ"ג הי"ג, עמ' 676.

25 המשפט האחרון הוא חוליית הקישור בין העריכה של המשניות הקודמות מ"א-מ"ה, שמנו דיני הכשר טומאה, לבין גוש חדש של משניות הכולל חוליות ממבנה ריבועי שלא השתמר:

26 1. מכשירים ומטמאים – מ"ו;

27 2. לא מטמאים ולא מכשירים – מ"ז;

28 3. מכשירים ולא מטמאים איננו במשנה, אבל הכוונה ליין, שמן, מים, דבש וכיוצא באלו;

29 4. לא מכשירים אך מטמאים – דם השרץ, והתוספתא מביאה דוגמאות נוספות.

30 שתי החוליות החסרות אינן במשנה. חוליה 4 רמוזה במשנה הקודמת, ובתוספתא המקבילה למשנתנו היא מופיעה עם הלכה חולקת, כמו ששנינו בתוספתא שכבר ציטטנו: "דם השחין ובעביות ותמצות בשר ומי פירות והמלח שנמתחו נמחק בכתב יד וינה מטמאין ולא מכשירין חוליה 4. מי רגלי בהמה לא מטמאין ולא מכשירין..." פ"ג הי"ג, עמ' 676. חוליה 3 חסרה משום שהיא פשוטה ורוב משנה ד עוסקת בה.

31 אפשר שהמשפט נוסף כחוליית קישור, ואפשר שהוא סוף המשנה הקודמת והוא גרר את המשניות הבאות העוסקות באותן הלכות אבל בסידור אחר.

32 דם השרץ אין כיוצא בו. משום שדם אדם מטמא נזיר פ"ז מ"ד; אהלות פ"ב מ"ב ועוד הרבה מקורות אבל מכשיר לקבל טומאה לעיל מ"ד. דם נבלות איננו מכשיר לקבל טומאה. אשר לטומאתו זו במחלוקת בית הלל טמא ובית שמאיאינו מטמא – עדיות פ"ח מ"א, וראו פירושנו לה, והיא אחד מקולי בית שמאי. משנתנו מתפרשת לשתי השיטות. בכל מצב צירוף של טמא ומטמא בצירוף 'ומכשיר לקבל טומאה' קיים רק בשרץ.

33 כך מתפרשת משנתנו כפשוטה. וכן מציע הירושלמי בשבת פ"ח ה"א, יא ע"א. "העיד ר' יהושע בן בתירה על דם נבילות שהיא טהור". מהו טהור? טהור מלהכשיר, הא לטמות מטמא. תמן תנינן 'דם השרץ כבשרו מטמא ואינו מכשיר, ואין לנו כיוצא בו ואין לנו כיוצא בו' כשיעור טומאתו. אבל דמו מטמא כבשרו. אמר רב יוסף מאן דמר טמא כרבי יהודה, טהור כרבי יהושע בן בתירה. אם כן הירושלמי יודע שמעמד דם נבילות במחלוקת, ומשנת מכשירין פ"ו מ"א איננה נוקטת עמדה בנושא.